כשהייתי חייל

כשהייתי חייל, המפקדים שלי תמיד אמרו לי:
“אתה עוד תעשה משהו גדול.”
אבל לא הבנתי אם הם מתכוונים לצבא או לאזרחות.
אחרי ששמעתי את זה כמה פעמים, אמרתי לעצמי: אולי אני אנצל את הזמן ואנסה לצאת לקורס קצינים.
פניתי למפקד שלי וביקשתי לצאת למבדקים.
הוא שאל אותי: “למה נזכרת רק אחרי שנה וחצי? בדרך כלל מבקשים את זה הרבה לפני.”
עניתי לו: “עכשיו נזכרתי.”
הוא אמר: “אין בעיה, אני אבדוק לך.”
אחרי שבועיים הוא חזר אליי ואמר:
“עוד חודש אתה הולך למבחנים.”
שמחתי. הרגשתי שזה אמיתי.
הגיע היום, ניגשתי למבחנים.
אחרי חודש קיבלתי תשובה — לא עברתי.
אמרתי לעצמי: הכל טוב.
אחרי שבועיים המפקד שלי הציע לי להישאר בקבע.
סירבתי. הרגשתי שזה לא מתאים לי.
הוא צחק ואמר:
“חצי שנה אני מנסה לשלוח אותך למבחנים כדי שתהיה קצין, ואתה רוצה להשתחרר?”
אמרתי לו: “אני רוצה להשתחרר.”
הוא ענה: “טוב, תעשה מה שטוב לך.”
מאז המקרה הזה הבנתי משהו חשוב:
אני לא מפחד מכישלונות.
אני מסתכל קדימה, לא אחורה.
ואמרתי לעצמי — אם לא הצלחתי פה, אני אצליח באזרחות.